פסק-דין בתיק ע"ח 37074-06-11

1.         בפני ערעור על החלטת בית משפט השלום לתעבורה באשדוד (כב' השופטת ג. שלו) בה נדחתה בקשת המערער לחישוב תקופת פסילתו לנהיגה בדרך שהוצעה בבקשתו. 

            פסילת הרישיון, נשוא הליכים אלה, נקבעה בגז"ד מיולי 1991 (!) ואורכה נקבע לשנתיים.

            מאז יולי 1991 ועד עתה לא הפקיד העורר את רישיונו וגם לא הגיש הצהרות בדבר אובדן הרישיון (עפ"י הוראות תקנה 557 לתקנות התעבורה).

לטענת המערער, בעת מתן גזר הדין (יולי 1991) היה רישיונו מופקד (מאז אפריל 1991) בגדרו של גז"ד קודם בהליך אחר שם נפסל לשנה אחת, ועוד קודם לכן, בדצמבר 1990, פקע רישיונו ומאז לא חודש תוקפו.

            לאור זאת, טען המערער בבית המשפט קמא, ושב וטוען בפני, כי התקנה התקפה לחישוב תקופת הפסילה בעניינו הינה תקנה 557 (ד), כפי שעמדה בתוקפה בעת מתן גזה"ד (ב- 1991) ולפיה:

            "לא ניתנה הצהרה לפי תקנה זו ורישיונו של בעל רישיון נהיגה שנפסל פקע ולא חודש יתחיל מירוץ הפסילה מן היום שלמחרת פקיעת תוקפו של הרישיון".

            תקנה זו בוטלה ב- 2003 - אולם עמדה  בתוקפה בעת מתן גזה"ד (ב- 1991).

            טענתו זו של העורר נדחתה על ידי בימ"ש קמא - ובדין.

            זאת לאור פסיקת ביהמ"ש העליון ברע"פ 9237/95 (פד"י נ"ד (1) 492) ולפיה תקנה 557 (ד) עסקה במי שרישיונו אבד ופקע.

            המערער אינו טוען ולא טען כי רישיונו אבד - וממילא גם התקנה הנ"ל בנוסחה הקודם לא תושיע לו.

2.         באותה החלטה ברע"פ 9237/99 הוגדרה ההבחנה בין תוקפה הנורמטיבי של פסילת רישיון נהיגה, המתחילה ביום גזר הדין, לבין חישוב תקופת הפסילה שתימנה על פי האמור בתקנה 557 לת"ת.

            משמעה של אבחנה ייחודית זו לעונש פסילת רישיון נהיגה הינה כי נהג שהורשע ונגזר דינו לפסילה תתמיד "פסילתו הנורמטיבית" מיום גזר הדין ולא תיפסק אלא לאחר שתקופת הפסילה שהוטלה עליו תימנה ותושלם מיום שהפקיד את רישיונו או הצהיר את הצהרתו בדבר אובדן הרישיון - כאמור בתקנה 557.

            בהחלטה האמורה ברע"פ 9237/99 הנ"ל תומצתו הדברים על ידי כב' השופטת ט. שטרסברג - כהן כדלהלן:

            "הפסילה נכנסת לתוקף מיד, ואילו חישוב תקופתה מתחיל מיום ההמצאה... מי שלא המציא את הרישיון, נוהג במהלך כל התקופה מאז גזה"ד בהיותו בפסילה ורק משימציא את הרישיון, יחל מירוץ הפסילה שנקבעה על ידי בית המשפט.

            ... בכל אותם מקרים, כאשר לא מילא הנהג שרישיונו נפסל את הוראות החוק ולא עשה את הפעולות הנדרשות ממנו, נמצא הוא בתקופת פסילה.

            משך תקופת הפסילה שנגזרה עליו מתחיל  להימנות מאותו מועד שבו עשה הנאשם את הפעולה שהחוק דורש ממנו לעשותה לפי המקרה".

לאור זאת - צדק ביהמ"ש קמא בדחותו גם את הטענה החילופית של העורר כי עונש הפסילה דנן "התיישן" מכוח הוראות סעיף 10 לחסד"פ.

זאת הואיל ואין המדובר בעונש ש "לא הותחל בביצועו" ואף לא בעונש ש "נפסק ביצועו".

3.         על אף זאת מצאתי לנכון ולצודק בנסיבות העניין דנן לקבל את הערעור - וזאת מהטעמים דלהלן: